עברית: רונן סוניס
חמש שעות (וכי אפשר פחות?)
טורחת סִילְיָה בין המלתחות;
האלילה יוצאת מתוך חדרה,
כולה חוטי זהב ותחרה.
נודע לסְטְרֶפוֹן שהחדר ריק
ובטי עסוקה כעת הרחק,
והוא חמק לו פנימה בִּלְהיטות
לסקור שם כל סחבה וכל סמרטוט;
למען יובהרו העניינים,
הנה כל ממצאיו מצויינים:
ראשית: חלוק שאין כמותו לְסֶחי,
מרוח כראוי בבית השחי,
וסטרפון הנבל בתאווה
הופך בו, מציגו לראווה.
אולם על הפירוט לפסוח יש,
וסטרפון מבקש שננחש,
ואף נשבע כי שקר ובדיה היא
הטענה שסיליה נקיה היא.
עכשיו נגלים - הקשיבו, אנשים –
שלל מסרקות לשלל התשמישים,
גדושי טינופת הדוקה, עיקשת,
שאין להכריעה בשום מברשת –
זו תערובת עיסתית מובחרת:
זיעה, שיער, קשקשת ועופרת;
הנה תחבושת שמן למצחה,
שתיישר כל קמט ושוחה;
פה אָלוּם לאדים המופרשים
ממבועי גופה המבאישים,
ושם כפפות מעור כלבה מתה,
שטריפסי האוהבת לה ציוותה,
עם שתן, שהיופי לו נזקק,
מכלבלבה של טְרִיפְּסִי מזוקק;
הנה בקבוקונים וצנצנות
המכילים נוזלים, משחות שונות,
בשמים, צבעים, וכל מיני שופכין,
ותכשירים לגוף מוכה בשחין.
סמוך להם ניצב כיור נתעב
בזוהמת ידיה מסואב,
כיור אשר סופג לו בהכנֵע
את מֶקֶק חניכיה ושיניה -
תשפוכת ססגונית ומרתקת,
כי כאן היא מכחכחת ורוקקת.
המגבות המשוועות לכֶּבֶס
גרמו לו, למסכן, בחילה וקֶבֶס,
ספוחות, ספונות, ספוגות עד השוליים
לכלוך, זיעה ושעוות אוזניים.
אף פרט זעיר עיניו לא מחמיצות:
הנה תחתוניות משוקצות;
ובל נשכח גם את המטפחות,
בקינוחי אפה ממורחות.
ולמה זה אדוּן בגרבונים,
שמכפות רגליה מצחינים,
או בשביסים עוכרי הנחיריים
שסיליה יְשֵנָה בם כבר שבועיים?
כן, גם פינצטה יש, לשערות
שצצו בגבות המתקמרות,
או את מצחה כיסו בתלתלים,
או בסנטר עלו כחרולים.
ואיך זה לא נזכיר את התועלת
שבפריט פשוט - זכוכית מגדלת?
הנער בה שלח מבט בישן...
אוי, מי זה שם? עוג מלך הבשן!
זכוכית כזאת תגדיל ברוב עוצמה
כל נטף של נזלת בחוטמה,
ותכוון ציפורן שתתלוש
את כל כולו, מקצה זנב עד ראש
(תפשי בראש, זה כל מה שנחוץ,
וחי או מת - הנה הוא כבר בחוץ).
מדוע, סטרפון, תגלה הכול?
הגם על התיבה לא תחֲמול?
עלמה נרשלת! איש לא הזהירה
להזיזה ולא להותירה
גלויה, מופקרת בצורה כזוֹ
ללעגו של סטרפון ובוזו.
לשווא ניסה אותו נגר בר-דעת
להסוותה בציר ובטבעת,
כדי שתיראה כארונית
לעין שאיננה חקרנית,
כי סטרפון המוכן לכל טרחה
כמֵהַ להציץ לתוך תוכה;
הו, סטרפון, סטרפון, מה אתה טורח?
הרי ניחשת כבר לפי הריח.
כשם שמתיבת פנדורה, עת
אֶפִּימֶתֵאוּס בתוכה חיטט,
פרחו לפתע אלף תחְלואים
וטסו מעלה, אל הרקיעים,
אבל בתחתיתהּ של התיבה
נותרה גם נחמה אחת: תקווה –
כך סטרפון, שהרים המכסה
כדי לבדוק על מה הוא מכסה,
הפיץ לרוח אלף סרחונות,
אך לא היו לנער כוונות
לצלול לשם ולטנף ידיו
בחיפושים אחרי תקוות השווא.
הו, מי ייתן וחפץ כה נורא
לא יֵרָאֵה עוד בין כתלי חדרהּ!
הו, מי ייתן והעלמה תזכור
"סודות מעמקים" היטב לשמור!
כשם שמאוּמצות משובחות,
מפולפלות ואף ממולחות
על פי כל החוקים והכללים
ורוחשות על אש הגחלים,
נוטפת לפעמים טיפת שומן
ומקלקלת יצירת אמן,
כי הבשר אשר אותה הזיל
מוצף בן רגע בעשן מבחיל,
וצחנה נתעבת מתפשטת,
וזה הסוף, ואוי למשרתת –
כך הגושים, שלא ננקוב בשמם,
צונחים אל התיבה, וניחוחם
עולה ומתפשט ואף מסריח
את הבשר שמתוכו הגיח,
ואת התחתונים והשמלה,
ואת חדרי האחוזה כולה.
כשסיורו המלכותי נשלם
חמק לו סטרפון ההמום משם
לוחש בתשוקתו המלובנת:
"הו! סיליה, סיליה, סיליה מחרבנת!"
אבל אלת הצדק לא תישן,
אין עונש כעונשו של מציצן:
עתה, בדמיונו המלוכלך
עלמה וסרחונה הם הינו הך;
כל צחנה לו מזכירה אישה,
וכל אישה – עננת מבאישה.
כך מתאר הוא כל אישה ובת,
ושתי המחשבות הן לו אחת,
שלובות לבלי התר בתוך מוחו
אם כי שתיהן – דבר והיפוכו.
צר לי על סטרפון שעינו סומה
ולא תבחין עוד בקסמי עלמה.
האם לוֶנוּס אשאר אדיש
כיוון שהיא עלתה מגל מבאיש?
למסתכל מבעד לקלעים
סְטָטִירָה היא שפחה עוטת בלואים.
כשסיליה הנאוה עוברת פה,
מוטב לו לאחוז בקצה אפו
(אשר מוקיע בחימה שפוכה
כל בושם וכל צבע ומשחה,
כל קרם ובוץ וכל תכשיר אחר
שסרחונו גורם לו לחרחר),
ואז ילמד, כמוני, לא לבזות
את העיניים שזכו לחזות
בתוהו שהוליד שלמות-אין-אומן,
בצבעונים שלבלבו בדומן.
ג'ונתן סוויפט (1667-1745), מחבר "מסעות גוליבר", פרסם את השיר "חדר ההלבשה של הגברת" ב-1732. עשרים שנה קודם לכן פרסם המשורר אלכסנדר פופ את האפוס ההיתולי "אונס התלתל". שתי היצירות עוסקות בנשים גנדרניות ויהירות ובגברברים חצופים, אולם אין ספק שסוויפט הרחיק לכת הרבה יותר מפופ בתיאורים הנודפים שנאת נשים. גוליבר, שנקלע לארץ הענקים וזכה להציץ מקרוב מדי בנשים ענקיות, חווה טראומה הדומה לזו של סטרפון המסכן. מקור השמות הפרטיים בשיר: סטרפון וסיליה נפוצים בשירה הפסטורלית, בטי הוא שם טיפוסי של משרתת וטריפסי הוא שם כינוי טיפוסי לכלבה. תרכובות עופרת שימשו לצורכי איפור, אלום (אלומינה) – כתכשיר נגד הזעה, ושתן – לצביעת שיער. סטטירה היתה מלכת פרס ואשתו של אלכסנדר מוקדון.
רונן סוניס הוא מתרגם שמפרסם באופן קבוע בכתב העת "הו!".
כדי לקרוא היטב את הניקוד בשיר זה עדיף להשתמש בדפדפן אקספלורר
