זכרונות ממנחם גולן: על הסרטים שצולמו ביפו בילדותו של יוני רז פורטוגלי

קניון

ביפו אין קניון.
בתחילת שנות התשעים ביקור בקניון חדש היה אחד הבילויים האהובים עלי. בכל פעם שיצאנו את יפו לעיר חדשה אילצתי את אמא שלי לבקר בקניון העירוני ותמיד אכלתי צ'יפס טעים במקדונלדס (הסניף היחיד של מקדונלדס ביפו נפתח רק בשנת 99'). ביפו גם אין מלונות, וכשהייתי קטן ואבא שלי בא לקחת אותי אחת לשבוע כדי שנבלה ביחד, תמיד ביקשתי שיקח אותי לארוחת צהריים בלובי של מלון בתל אביב; אכלנו עוגות גבינה ב'דן', 'דן פנורמה', מלון 'דניאל' בהרצליה, ובכל מלונות הארבעה כוכבים ברחוב הירקון. נדמה לי שביפו אין קניון מאותה הסיבה שביפו אין מלון – מפני שבתל אביב יש גם את זה וגם את זה. ביפו יש נרגילות.

קו הרקיע

קו הרקיע המפואר של יפו העתיקה הוא קו רקיע משגע. אלא מה - הוא משגע רק מתל אביב או מהים, מבחוץ. יפו היא סט של תפאורה, והתושבים של יפו הם ניצבים.

שנות השמונים

בשנות השמונים היה די משעמם להיות ילד ביפו. בגלל שלא היה שום קניון או מרכז מסחרי מסודר נאלצתי לטייל ברחובות עג'מי, ולפעמים בנמל וביפו העתיקה. לאורך כל השנים הצטערתי שאני לא גר בתל אביב, ליד גן העיר או ליד הסנטר (שהוא הקניון האהוב עלי בעולם), חוץ מבפעמים בהם צילמו סרט ביפו; מאמצע שנות השמונים מנחם גולן היה בטירוף של הפקת סרטים אמריקאים בעיר שלי, וכמעט כל שנה התמלא שטח העפר שבין הרחובות שערי ניקנור וקדם בעשרות משאיות ציוד וקרונות הלבשה. בשנות התשעים, כשהפסיקו לצלם סרטים ביפו, השטח הזה הפך לבסיס אמריקאי מאולתר של טילי פטריוט.

מאחורי הסורגים

המפגש שלי עם עולם הסרטים התחיל ברגל שמאל, בסרט של האחים ברבש. הייתי בן 4 ונלקחתי אל הסט כדי לבקר את רמי לבנה, חבר של ההורים שלי, שהסרט קצת בנוי על החוויות שלו בכלא כפעיל של 'מצפן'. כנראה שכבר אז ידעתי שהסרט הזה לא מוצא חן בעיני, כי התחלתי להשתולל. זה בדיוק מה שברבש חיפש, ובסופו של יום גילמתי ילד שמבקר את ההורים שלו בכלא ונכנס להיסטריה (כמה שנים מאוחר יותר כמעט עשיתי תפקיד קולנועי נוסף; הייתי אמור להיות מקולי קאלקין בגרסא הישראלית של "שכחו אותי בבית" אבל אמא שלי חשבה שיעלה לי השתן לראש וטרפדה את המהלך אחרי שהוזמנתי לאודישן הסופי).

צ'אק נוריס

כשהייתי בן 6 מנחם גולן צילם ביפו את 'מחץ הדלתא' (1986). סצנת השיא של הסרט צולמה במורד הרחוב שלי. בסצנה הזו צ'אק נוריס ולי מרווין פורצים לתוך מבנה, מחסלים את כל המחבלים, מחלצים את בני הערובה ומסתלקים במרדף ג'יפים נהדר במעלה שערי ניקנור. זה היה יום נהדר. אדיב, שכן שלי, שתמיד משחק ערבים מסוכנים בסרטים, גילם את ראש הכנופייה וסידר לכמה ילדים מהרחוב לעלות לגג של אחד הבתים כדי שנוכל להסתכל על המרדף. אחר כך הוא סידר לנו לפגוש את צ'אק.

דוקומנטרי

שיטות ההפקה הזריזות והחיבה של מנחם גולן לצילומים בלוקיישן הפכו אותו במשך שלושה עשורים, משנות השישים ועד שנות התשעים, למתעד אובססיבי של השינויים שעברה העיר (לחברת ההפקה שלו קוראים "יפו הפקות"). 'אלדוראדו' (מנחם גולן, 1963) הוא תיעוד של יפו משנות השישים, אבל בעיקר נסיון טרי לשחזר את החיים ב"שטח הגדול" (השטח עליו בנויה יפו העתיקה של היום; השטח היה עיי חורבות אחרי 48, והפך מרכז פשע וחיי לילה מיתולוגי בשנות החמישים. השטח נהרס לטובת בניית פרוייקט "יפו העתיקה"). 'קזבלן' (מנחם גולן, 1973) הוא נסיון מאוחר יותר לשחזר את ה"שטח הגדול", אבל בעצם תיעוד די נדיר של שרידי מנשייה, עוד שכונה יפואית שנמחקה אחרי הבריחה הערבית מיפו ב-48' (לטובת גן צ'ארלס קלור, מוזיאון האצ"ל והדולפינריום). 'מחץ הדלתא' הוא תיעוד של עג'מי העייפה של שנות השמונים, רגע אחרי שהיאפים משתלטים עליה.
אם בסרטי יפו המוקדמים של גולן שכונה אחת נמחקת בכל פעם ומגלמת שכונה אחרת, ב'מחץ הדלתא' יפו נעלמת כולה, ומגלמת את ביירות.

החברה לפיתוח יפו העתיקה

לפני חודש שמתי לב שבסמטאות יפו העתיקה נתלו שלטים המתארים את כיבוש העיר על ידי נפוליון בשנת 1799 ("בסמטה הזו עברו חייליו של נפוליון בדרך אל..."). יפו העתיקה היא מקום מגעיל ומת, ולקרוא שפעם הסמטאות הטפלות האלה היו מלאות מסתורין והתרחשויות היסטוריות העציב אותי. בדרך הביתה חשבתי שזה יכול היה להיות נהדר אם העירייה היתה מציפה את הסמטאות של יפו העתיקה בבוץ, מקימה דוכני רוכלים בסגנון "הגנב מבגדד" וכופה על תושבי העיר העתיקה להסתובב רק בתלבושות מסורתיות (גלביות). באופן די מעולה, הסתבר לי שזה פחות או יותר מה ש"החברה לפיתוח יפו העתיקה" מתכננת; אתר האינטרנט של החברה מתגאה בפרויקט עתידי בו מתוכנן לפעול ביפו העתיקה קו כרכרות סוסים שיופעלו על ידי נהג שיוכשר לספר מעשיות.

מנחם ואני

כשהייתי בכיתה ט' מנחם גולן עבר לגור ביפו. אורן, הנכד שלו, היה חבר טוב שלי וככה יצא שהתלוויתי אל שניהם לצילומי התכנית 'לילה גוב', בה מנחם התארח. לפני שיצאנו לאולפני ג.ג. שיחקתי נגד מנחם דמקה. הגעתי למצב די טוב, אבל נתתי לו לנצח (טריק שאני שומר בדרך כלל לבחורות שמוצאות חן בעיני).

קולנוע של יפו, קולנוע של תל אביב

את הקולנוע בישראל מאז שנות השישים אני אוהב לחלק ל'קולנוע של יפו' ו'קולנוע של תל אביב'. שנות השבעים הן תור הזהב של 'הקולנוע של יפו', ושל שני הבמאים המובילים שלו – ג'ורג' עובדיה ומנחם גולן. 'קולנוע של יפו' הוא קולנוע שמח, קאמפי ומזולזל, שמתאר דמויות (לא ערביות) שסובלות מהאלימות של תל אביב; הוא תמיד הקולנוע של החלשים, המוזרים או המפסידנים. הוא לא גיאוגרפי - אפשר לכלול בו, לדוגמא, את הקולנוע של זאב רווח ושל משה מזרחי, שלאו דווקא צילמו את הסרטים בעיר. מאז שנות השמונים, עם תבוסתה הסופית של יפו לתל אביב, ידו של הקולנוע התל אביבי המשעמם והטוב על העליונה (גביזון, האחים ברבש ואסי דיין המאוחר). רק אורי זוהר הצליח לדלג בין שניהם - מצלם בתל אביב, גר ביפו.

קחי אותי שרון

יפו היא גוויה של עיר, ונדמה שאין הרבה מה לעשות כדי להציל אותה; בשנים האחרונות הפכה לאתר צילומים יאפי מבוקש (בעיקר החלק היהודי של שכונת עג'מי). לפני שנתיים צילמו ליד הבית שלי, ב'בית הסקוטי', את התכנית 'קחי אותי שרון'. באחד מימי הצילום ראיתי מהחלון את אקי אבני. הוא עמד במרפסת המרווחת, מהורהר, מביט החוצה, אל תל אביב.