כשהיה בכיתה י', כתב הנער עמוס גוטמן לבטאון התלמידים בתיכון מאמר על סטירקון של פליני. המאמר נתגלה במקרה בעליית גג על ידי דני רוזנברג, שמוצא בו את הרמזים המוקדמים ליצירתו הקולנועית של גוטמן



"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית, או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית. לפחות שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, אז שיסבול לפחות. לא ייהנה מזה. המדינה בוערת, אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו, יש מלחמה כל הזמן".

רובי (יונתן סגל) בפתיחת נגוע, במאי: עמוס גוטמן, 1983.

לפני שנים מצאתי ארגז קרטון ישן בעליית הגג של סבתי, בתוכו היו יומנים וספרים של אמי וגם חוברת כתומה אחת, עיתון בית ספר תיכון "קלעי" בגבעתיים משנת 1970. בעמוד 53, בין סקירה על ההרג בתעלת סואץ לחוויות מהטיול לירושלים המאוחדת נחבא מאמר על סטיריקון של פליני. שם הכותב - עמוס גוטמן, כיתה י3.
ראשית שנות השבעים, ימי מלחמת ההתשה, מדי יום נהרגים חיילים בתעלה. בית הספר ניסה לתרום את חלקו למאבק, מועצת התלמידים ארגנה הרצאות על בעיות הביטחון (לדוגמה: הרצאה של רון בן ישי על חזית סואץ), נערכו התרמות ספרים לחיילי צה"ל, וההליכה לגדנ"ע היתה הרגע החשוב בשנה. בעמ' 7 כותבת תמר אורטנר מכיתה י6 "יזכור" לחיילי צה"ל ש"את הקת אימצו ללבם חזק, חזק, בראש מורם יצאו לשדה הקרב, אך נפלו בקרבות - מלחמת הבזק. אחים, הרכינו ראשכם, זִכרו נא הגבורה, של הנופלים, שלא זכו לראות את האורה, לראות את הכותל המערבי, ובאבניו לגעת, אחים, זִכרו את הנופלים".

עמוס גוטמן (1993-1954), בעתידו אחד מאבות הקולנוע האישי בישראל, משתקף כבר בנעוריו כקול אינדיבידואלי ושונה בתוך החברה המגויסת וכהתרסה בוטה נגד האקלים החברתי והתרבותי הזה כותב את מאמרו. הנער בן ה-15 כותב על העולם המופלא והמורכב שמתאר פליני בסטיריקון. על הגברים הצעירים והאורגיות, על החופש, על התלבושות המרהיבות והאיפור המוגזם, על שיכרון החושים ועל אהבת האדם של פליני, ועל הנער הבלונדיני וחברו, "הטהורים מן היצורים המקיפים אותם ומעוררים הם תקווה בלב הצופה, בלי שינסו להיחלץ מאורח חיים זה".
המילים מצמררות. אמן הדקדנס הישראלי מתווה במאמר את הסגנון והתמות שיזוהו עם יצירתו וגם עם אורח חייו שנים רבות מאוחר יותר, כמו רמז מַטרים באחת מהמלודרמות שאהב.
מכיוון שיצירתו של גוטמן היא אוטוביוגרפית במהותה, אני מאמין כי קריאה מחודשת במאמר יכולה לספק עוד נדבך בהבנת יצירתו ובאמירה השזורה בה.
גוטמן נולד בהונגריה בשנת 1954, הגיע לארץ ב-1960, ונפטר ב-1993 לאחר שנשא מספר שנים את נגיף האיידס. הוא למד קולנוע ב"בית צבי". ביים את הסרטים הקצרים פרמיירות חוזרות, מקום בטוח ונגוע בגרסתו הקצרה, ואת הסרטים באורך מלא: נגוע (1983), בר 51 (1985), חימו מלך ירושלים (1987) וחסד מופלא (1992).
אמי, שלמדה עם גוטמן באותה השכבה, מספרת על הנער הבלונדיני עם הפנים המלאכיות והשיער החלק שהיה מסתובב במעיל ארוך בחצר בית הספר, לבדו.
בערבים היה נפגש עם השניים היחידים איתם מצא שפה משותפת, המשורר לעתיד, חזי לסקלי (שמת בשנת 94' ממחלת האיידס), והבמאית והתסריטאית לעתיד, רונית ויס-ברקוביץ.

רונית ויס-ברקוביץ מדברת עליו בגעגוע, "עמוס היה נבוך כשראה את חֶזי מודד בחדרי חולצות ותכשיטים שלי, בדרך לבילוי שלנו בעיר הגדולה. אני ושני החברים המתים שלי צעדנו קילומטרים ברגל לתל אביב כדי להעריץ את המלכה כריסטינה ונינוצ'קה של גרטה גרבו, לבכות במלאך הכחול עם מרלן דיטריך. היתה לו רי"ש רכה, מתגלגלת בזרותה".
"עמוס ואני לפעמים דיברנו בינינו בהונגרית אבל חזי היה קרוב אלי יותר. חזי היה פלספן, עמוס היה רגשן, חזי היה חתרן, עמוס היה אסתטיקן, חזי היה פתוח ופרובוקטיבי, עמוס היה יותר מסתורי וסגור, ובאופן משונה גם חזי וגם אני נמשכנו אליו".

לסקלי כתב בשירו "גרטה" (פורסם בחוברת הליקון 12, 1994):


הכעס שוטף אותנו כמו מים
שחינו והנה חבצלות וסירות וילדים
צוהלים
אבובים היו אבובים ושפיריות
היו שפיריות. זאת היתה יכולה
להיות רק
אך ורק
גרטה גרבו שלנו
כלומר
שלי ושל עמוס גוטמן
גרטה גרבו שכל כך הערצנו בנעורינו
עמוס הוא גרטה גרבו
ואני גרטה גרבו


גוטמן, כגיבור של מלודרמה, ראה עצמו קורבן של סדר שהופר. בראיונות איתו הוא מספר כי את תקופת ילדותו ובגרותו ליוו שתי טראומות עיקריות: ההתאקלמות בארץ וגיבוש זהותו המינית כהומוסקסואל. בראיון לעירית שמגר ("מעריב", 1986) אמר: "אני הייתי הילד השונה. עולה חדש עם מבטא זר ונימוסים. היה בי משהו אירופאי [...] הנחיתה כאן היתה קשה מאוד. לא הייתי כמו כולם. במשך הזמן הייתי עוד פחות כמו כולם".

בתקופה בה התבגר ופעל כבמאי בתחילת דרכו, חוסר הרצון להשתלב והזרות נתפשו כהפניית גב לחברה, כמוּזרוּת. בשלב מסוים ניסה גוטמן (שנקרא אז גם בשם ההונגרי טיבי (מלשון טיבריוס, הקיסר הרומי שזכה לכינוי "העצוב שבבני האדם") להצטרף לצופי גבעתיים אך פרש. הנער העדין, בעל הגינונים המרכז אירופאים לא הצליח לקחת חלק בחברת הנוער המגויסת. הסביבה ראתה זאת כקשיי התאקלמות של עולה חדש, אך היה שם גם פן נסתר מן העין. על הומוסקסואליות כלל לא דיברו באותה תקופה, וגוטמן החביא את אהבתו לגברים גם מעצמו.

כשגוטמן הצעיר מתאר את רומא העתיקה במאמרו על סטיריקון, ניכר שהוא כואב את ההווה. הוא כותב על "הנצרות [...] עבותות הדת והכנסייה" אך ההשוואה לישראליות המולאמת של אז, לממסד המדיני והצבאי, בלתי נמנעת. הוא מסתכל בערגה על האנשים "בעלי מוצא שונה משלנו [...] ללא רגשי בושה ואשמה".
עשור לאחר שכתב את המאמר הקצר לעיתון בית הספר "קלעי", כשסיים את לימודי הקולנוע בבית הספר לקולנוע ב"בית צבי" ברמת גן, גוטמן ביים את הסרט נגוע הקצר (התסריט נכתב בשיתוף עם היוצר דן לחמן, שהשפיע והיה שותף לרבות מיצירותיו של גוטמן). הסרט, המצולם בידי יוסי ויין בשחור-לבן אקספרסיבי, מתאר מפגש בין בחור נערי (בועז תורג'מן), רקדן במועדון לילה לגברים, לבין טיפוס מצ'ואיסטי, קיבוצניק לשעבר (זאב שמשוני), שנמצא במאבק בין עולמו הסטרייטי לבין תשוקתו לגברים שרוקדים על הבמה. הרקדנים, גברים יפים וחלקים, אינם חשים ברע עם מעשיהם. הם אוהבים ומתמסרים למבטים שנועצים בהם ונהנים להתלבש בבגדי נשים ולהתאפר בכבדות.
לאחר נגוע הקצר גוטמן ביים את נגוע הארוך (את התסריט כתב יחד עם עדנה מזי"א). הסרט מספר על רובי (יונתן סגל), בחור צעיר שחולם לביים סרטים ובינתיים עובד במכולת של סבתו (דיתה אראל), ומחפש מממנים לסרטו הראשון שיעסוק בסבלו של בחור הומוסקסואל. רובי לא רוצה לעשות סרט על נושא "לאומי": "לא רוצה לעשות סרט על הכאבים שלהם. הם לא מעניינים אותי. אין ביני לבינם כלום", הוא אומר. לדמותו של רובי קווים מקבילים לדמותו של גוטמן. הוא למד בבית ספר ישראלי, אך מרגיש חוסר שייכות לחברה. ההומוסקסואליות מוצגת כחריגות, כפעילות בזויה שנדחית על ידי החברה המיליטנטית-מאצ'ואיסטית. ההתנגשות בין העולמות מקבלת בסרט גם ממדים קומיים. לילה אחד, בעוד רובי תר אחר סקס מזדמן קופצים עליו מהשיחים נערים ששרים לו בהתרסה "ארץ ישראל יפה". רובי חריג גם בשל היותו מהגר, דור שני לשואה. אמו חזרה לגרמניה, אביו למוד הסבל (מרק חסמן) חוזר ומספר על החוויות הקשות, וסבתו עוד נאחזת בואלסים של יוהן שטראוס, שמחזירים אותה אל הימים המפוארים בהם היתה צעירה ויפה, כאילו לא השתנה דבר. בסיום הסרט רובי מבין שהפנטזיה שלו לעשות סרט לא תתממש, ונשאר נאמן לאורח החיים הבודלרי שלו בשולי החברה. הסרט מצולם בצבעוניות דרמטית שהיתה חריגה בקולנוע הישראלי של אותם שנים. הצללים העמוקים, התפאורה המסוגננת והאווירה התיאטרלית והכמו-לא-ריאליסטית, מאפיינים את הסרט, כמו גם את סרטיו המאוחרים יותר של גוטמן, וניכרת בהם השפעת המלודרמות המופתיות של דאגלס סירק (Sirk), כמו גם ייצוגי המציאות של פסבינדר, ויסקונטי ופליני.
ביצירתו, גוטמן בונה עולמות מוקפדים, חללים משכרים ורוויים בתשוקת בשרים ובזיכרון רחוק של טכניקולור, עד הרגע בו הרוח פותחת את החלון אל רחוב הירקון, וריחה של לנה טרנר, מתחלף בבושם זול של זונה רומנייה.

"פליני הצליח, בתפאורות המוזרות והיפהפיות, בתלבושות המרהיבות, באיפור הכבד, והתנועות הרחבות והתיאטרליות ליצור תחושה של עולם אחר", גוטמן הנער כותב. העולם הספק-חלומי ספק-דרום-תל אביבי שגוטמן ברא בסרטיו מחזק את התחושה כי הדמויות שלו מבדלות עצמן מאותה הוויה ששלטה אז בקולנוע הישראלי. ומנגד, תומכות ומקבלות אחת את השנייה, קבלה שהיתה כל כך חסרה לגוטמן כשהיה נער. הדמויות של גוטמן מנסות להרגיש כמו הדמויות של סירק בתל אביב. הפלטפורמה המלודרמטית של עלילות סרטיו, נותנת להן חלקה בה הן יכולות להתקיים, אך בסופו של דבר גם גובה את המחיר. ההתנגשות של גיבורי השוליים ה"קאמפיים" עם החברה הישראלית בלתי נמנעת, הרסנית.
"פליני רצה לומר כי בעולם של אז כמו בימינו אין מקום לטוב ולטוהר במידה והוא נרמס על ידי החברה", הוא כותב. התסכול והכעס של גוטמן מאי-הקבלה ומרמיסת החברה, וחוויות ההגירה שצילקו את נפשו, ימשיכו ללוות אותו גם בסרטיו הבאים.
ב-1985 ביים גוטמן את בר 51 (מזי"א היתה שותפה גם בכתיבת תסריט זה), בו הובלעה חוויית ההגירה הקשה שלו בתוך מלודרמה אשר במרכזה אח ואחות (ג'וליאנו מר וסמדר קילצ'ינסקי) הבורחים מעיירת פיתוח אל הכרך הגדול (תבנית מלודרמתית קלאסית) ונקלעים אל חיי הלילה הסוערים בתל אביב. אפולוניה (עדה ולרי טל ז"ל), בעלת הבר אוספת אותם לביתה והם מוצאים מפלט בין אנשי עולם הצללים של תל אביב. נראה שכולם בסרט לכודים במין עולם ביניים, מעין לימבו, בין העולם שעזבו מזמן לעולם אליו היו רוצים להגיע.
לאח ולאחות, כמו לשאר הדמויות בסרט, אין כל קשר להוויה הישראלית, וכאשר הישראליות המסוימת הזאת מבליחה פתאום היא תמיד מביאה את המוות עמה, למשל בסצנה בה אפולוניה חותכת את הוורידים, בעוד על מרקע הטלוויזיה שרה'לה שרון מופיעה בפני חיילים.
ב-1987 ביים גוטמן את סרטו היחיד שלא עוסק ישירות בהוויה ההומוסקסואלית - חימו מלך ירושלים. הסרט, עיבוד לספרו של יורם קניוק, מתרחש במהלך מלחמת העצמאות ומתאר את מאבקו של חימו (עופר שיקרצי), פעם ה-גבר של ירושלים, אשר נפצע אנושות במלחמה ומוצא עצמו מרותק למיטה, עיוור וקטוע איברים, מוקף בחבריו השבורים השוכבים לצדו בבית החולים ונתון לחסדיה ואהבתה של האחות הסועדת אותו (אלונה קמחי). גוטמן מנטרל בסרט כמעט לחלוטין את העיסוק המיתי במלחמה, באידיאולוגיה וכדומה. הוא מתעמק בגבריות הפצועה והמדממת של הגיבור והסובבים אותו והופך את סיפור האהבה בין האחות לפצוע המלחמה ליצירה לירית ומאופקת.

"יש לציין כי על אף האיפור והתלבושות בהם מוסווים גיבור הסרט, יש לנו הרגשה שמדובר דווקא בימינו. החיפוש אחר תענוגות גרידא, חוסר אידיאלים ואמונה, אותו אורח חיים של 'אכול ושתה כי מחר נמות', אותו חוסר מנוחה, אופייני דווקא לימינו", כותב גוטמן הנער, ובאותו חוסר מנוחה מסכם את המוטיבים התמאטיים המרכזיים בהם יעסוק ביצירתו, שנים מאוחר יותר.
סרטו האחרון של גוטמן משנת 92', חסד מופלא, חוזר אל אותה טריטוריה מוכרת, אל אורח החיים הדקדנטי וחסר המנוחה, אלא שהפעם מחלת האיידס חודרת לתמונה. העולם המפתה והצבעוני שקסם כל כך לגוטמן הצעיר הופך להיות אפל ומורבידי, עם הרבה יותר סקס ופחות רוך ואהבה. בסיומו של הסרט תומאס (שרון אלכסנדר), החולה באיידס, עוזב את הארץ למות בניכר, בניו יורק. ביום בו סיים גוטמן לערוך את חסד מופלא התפרצה המחלה בגופו.
בראיון האחרון שקיים, עם ענת מידן ("ידיעות אחרונות", 1993), אמר: "אין דבר נורא יותר מלהבין שאנשים מתרחקים ממך [...] רובנו לא מספרים וחיים בבדידות נוראה, בלי שום חשק להיכרויות חדשות, ידידויות ואהבה".
הנער הבודד עם המעיל הארוך מחצר בית הספר "קלעי", אשר יצא למסע כה ארוך בכדי לזכות באהבה וקבלה, שב בימיו האחרונים אל תהומות הבדידות.
בטקס האוסקר הישראלי של שנת 93', למרות התחזיות והשמועות כי חסד מופלא יזכה בפרס הראשי בוודאות , זכה הסרט החיים על פי אגפא בבימוי אסי דיין.
למחרת הורע מצבו של גוטמן והוא אושפז בבית החולים, שם נפטר.

דני רוזנברג הוא קולנוען, בן סרטיו: הטייפ האדום, דון קישוט בירושלים ובית אבי.
המאמר התפרסם במעין 3 לצד המאמר של עמוס גוטמן