(לאלין)




על ארבע. המרפקים והברכיים נעוצים חזק ברצפה, בקיפול הבטן העדין טמון כל מה שהייתי צריכה לדעת לו הייתי רוצה לדעת איך לדעת אותך (ואיני רוצה, עוד לא). בעונה רוויה, כששפתיים אדומות מהבהבות רצון ודחייה לסירוגין, החידה זוחלת בעצמות, משרטטת מפה על פני גוף, הופכת את אותיות המקרא לסימני אחרות, כמו הירוגליפים או חיטוט בפצע בלי משים.
ושמעתי קול לילי ודק, חגבי, ולא נשבר כשפגע בזגוגית החלון אלא שימר וביטל עצמו ונגלה בי ומולי כשכבר לא ידעתי מה בי ומה מולי, והאם חלמתי אותך עוד לפני שנולדת , ביצה קטנה בקורי אמא עכבישה, מוקפת דבק ריר שעוד ישמש לטיוח, למירוק ולשימור התמונות שבמסדרון המוביל לסלון. אבל לכל זה עוד מוקדמת השעה.

לעת ערב את חובקת ברכיים, כבר די קריר בערבים את אומרת, נהנית מהניגוד המגרה שבין הסוודר הגדול, הצמרירי לרגליים החשופות, המשוכלות תחתיו. וכמו לא ראיתי את השביל שציירת לי, מנוקד באבני שפה ממקומי למקומך, זוחלת בהפתעה מדומה על השטיח , מריחה את ריח העסיס ושולקת זרת אל פיך ברעש גדול. עצמתי עיניים כשניקבת בלשונך, מתירה לעצמך נשיכות לא זהירות, מפצה על הכאב החד באצבעות רכות, מתריעות על הרגע בו ישלפו הציפורניים.

וכשהפכת את עצמך, קרביים אל חוץ, כבר הייתי הרחק במאורה, מקרצפת כל חלקת בשר מהדבש שלך, מטפטפת כוהל על החיתוך, שהרי אם במילא ייסגר




הדס מרדר. ילידת 1982, חיה בתל אביב, סטודנטית לפילוסופיה, מסורבת הארה.