אני יושבת על חוף הים עם נמרוד ומעבירה לו חזרה את הג'וינט. הכפכפים שלי לידי אבל הוא עדיין עם נעליים. הוא רצה לרדת במדרגות וכששאלתי למה הוא אמר שבדרך כלל הוא קופץ מהחומה אבל שהוא יחסוך את זה ממני. אמרתי לו שאשמח לקפוץ מהחומה וכשעליתי הבנתי שהחומה באמת לא כל כך גבוהה לו כי הוא בן אדם גבוה ולי כן כי אני לא אבל קפצתי בכל זאת. נקבתי את הרגל אבל לא עשיתי מזה עניין. ואז הורדתי נעליים. אני יושבת על החוף עם נמרוד ואת יפו רואים די טוב מכאן.

לעת ערב את חובקת ברכיים, כבר די קריר בערבים את אומרת, נהנית מהניגוד המגרה שבין הסוודר הגדול, הצמרירי לרגליים החשופות, המשוכלות תחתיו.

("החירות להצהיר כי אני אדם חולה [...] החירות למות ללא דיאגנוזה" – איוואן איליץ')

בוריס שבר את הראש במחשבה איפה הוא יוכל לקבור את הדוב. בהופעה שהייתה להם בעיירה רכסי נגב, כשעמד הדוב על רגליו, מנופף בכפותיו הגדולות ופוער את פיו באותו חיוך יפה שלו, השליך ילד אחד אבן חדה וגדולה שפגעה במצחו של הדוב שקרס מייד על האדמה. בוריס זינק אליו מייד, הדוב חרחר מעט, הביט באדוניו בעיניים עצובות שהצטעפו בדמעות.

תמר II

זה קרה כשגרתי באריאל. איזה מקום איום זה ונורא. כמו לחיות בסיביר או ביער פולני. אבל זה גם מעורר משום מה נוסטלגיה נעימה שבטח קורית לכל אחד כשהוא נזכר בילדות שלו.

אב, אם ושני אחים. היא, הבכורה. הוא, קטן ממנה בשנה ושמונה חודשים. אביה בטרם נולדה היה מרקסיסט. את אימה לא ביקר בבית-החולים במשך שלושת הימים הראשונים להיוולדה. היתה בת.
ביום השלישי הגיע חאתם לבית-החולים, ומצא ילדה שחומה, כמוהו.
היא לא הפסיקה לבכות. הוא נהיה דתי.

השעון במחשב לא מכוון, ואני נאבק בזקפת שעמום חריפה בזמן שאני רוכן על המקלדת ועובד על כתבה שהייתי צריך להגיש אתמול.

אני נראה כמו ערבי. גם בישראל יש מקומות בהם אני נראה כמו ערבי. יש לי זקן שחור, עיניים שחורות ושיער שחור. אני לא לובש חליפה שחורה, לא חובש כיפה שחורה וגם לא מגבעת שחורה, כך שאני לא יכול להיחשב ש"סניק. באוטובוס לרמת-השרון יש מספר נשים שרואות אותי ומתקלף להן האיפור מהקמטים מרוב פחד. אני מאוד נהנה לנסוע לרמת-השרון, למרות שאין לי מה לחפש שם.